ליל תשעה באב. חובשי הכיפות ממלאים את בתי הכנסת בתפילת איכה כשהם ישובים על הרצפה. ילדים קטנים חוגגים על הכיסאות ההפוכים.

ואז הבנתי, שאף אחד לא ב-א-מ-ת רוצה להקים את בית המקדש.

 

זה די נוח. צריך לצום קצת (עשרה בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב), פה ושם גם כמה ימים להתאבל ולא לשמוע מוסיקה, לומר קינות בקול מזוייף ו... זהו בעצם. י' אב כבר נחשב היום הלחוץ ביותר בנתב"ג.

 

 

בית מקדש? או-הו. זו עבודה.צריך להקים עמותה רשומה עם אישור רואה חשבון, וצריך לסלק את הערבים, וצריך לפוצץ את המבנים שיש שם, וצריך להתחיל להביא מהנדסים שיתכננו, ואדריכלים שיעצבו, וצריך להשיג אישורים מרשות העתיקות כדי לבנות באתר ארכיאולוגי...

ואחר כך השכנים (החילונים, הערבים, הנוצרים) יגישו התגנדות לבניה, ויש ועדה מקומית, וועדה מחוזית, וועדה ארצית לתכנון ובניה שתדרוש הגבלת גובה המבנה ואחר כך צריך גם לשלם מס שבח...

 

וצריך לנהל מלחמות-עולם על מי ינהל את התהליך ומי יהיו הסגנים בשכר-עתק ורכב צמוד, ומי יקבל עמלה מהתרומות, ומי יקבע מי יהיה הכהן הגדול, ומי ילחם מול האוצר על תקציב לקורבנות, ובתי המשפט ואוהבי בעלי החיים שיוציאו צו ביניים נגד הקמת המזבח ובתי המטבחיים.

 

 

ואחר כך, כשבית המקדש יהיה קיים, מול השערים של הר הבית תהיה הפגנה של נטורי קרטא ותולדות אהרון (לפחות) בדרישה להסיר את החרפה ולהחזיר את המסגדים להר, עד שיבוא המשיח בכבודו ובעצמו, ואולי אפילו נגלה שבזמן שחושבי הכיפות הסרוגות יקריבו קורבנות, ימשיכו במאה שערים ובברוקלין להתאבל על הבית החרב ועל העיר החרבה הבזויה והשוממה.

 

 

לא יותר פשוט קצת לא לאכול ?

ביום חמישי האחרון ניגשתי לטסט שהיה אמור להיות בשעה 7:10 בבוקר. הקב"ה ריחם עליי ויצאתי עם תחושה מצויינת לכיוון הבסיס.

אחרי כמה שעות ניסיתי לברר האם עברתי או לא. בדיקה באתר משרד הרישוי (תוצאה ראשונה בגוגל) לא העלתה תוצאות.

טלפון קטן למורה ולעוד חבר או שניים העלה את מספר הטלפון הבא: 03-5024000. חיוג למספר העלה כי הוא תפוס (מנותק).

חיפוש קצר בגוגל העלה שהמספר נכון, והבעיה אצלם.

 

מורה הנהיגה, שיש לציין שלא היה מופתע לא וויתר, ונסע ביום ראשון פיזית למשרד הרישוי, שם גילה כי הטופס הירוק שלי אינו ברשימת הנכשלים, אבל איש שם לא היה מוכן לתת תשובה סופית - עברתי או לא עברתי.

 

עבר יום שישי, עברה שבת, עבר יום ראשון... וכל העולם מציף אותי בשאלות...

 

רק בצהרי יום שני (4! ימים) התקבלה התשובה הסופית והרשיון בצידה.

 

 

 והשר שממונה על כל הבלגן הזה עוד רוצה להיות ראש ממשלה.

 

 

__

לכל המאחלים:

זה לא שאני יכול לנהוג עכשיו. להוריי אין רכב (וכפועל יוצא -אין מי שיהיה מלווה), כך שלנהוג בפועל אני אוכל בעוד חודשים רחוקים.

לפני חודשים אחדים הגענו למסקנה לפיה יש צורף להוסיף לבית הכנסת של הבסיס גם עזרת נשים.

 

אז איך בונים עזרת נשים? משתמשים במה שיש. אני בחרתי להשתמש במפות שנשארו ממבצע פסח, עליהן הודפס סמל הצבא והרבנות ו"במצות תשבו שבעת ימים".

 

קצת סלוטייפ (אחד החומרים הכי שימושיים בעולם), קצת קשירות וזה עובד.

 

 

 

 

ועל זה נאמר "אין קבוע יותר מן הזמני".

משך שנים, כמו אולי לכל נער דתי, היו לי "תקלים" קבועים עם ההורים על רקע תפילת הבוקר בשבת. זה לא שלא רציתי לקום - זה פשוט לא קרה יותר מדי פעמים, או קרה באיחור.

עד שיום אחד החלטתי לשים סוף לתופעה. בעזרת מנגנון המשימות המתוזמנות של חלונות, הגדרתי קובץ מוסיקלי ארוך מספיק ובעוצמה חזקה מספיק, לכל שבת בשעה 8 ומשהו בבוקר.

הפיתרון הוטמע, והבעיה נפסקה. הרמקולים רבי העוצמה העירו את כל הבניין בערך - אבל מאז לא פספסתי ולו תפילת שחרית אחת של שבת.

 

 

אבל אז צצה בעיה חדשה: בלא שום בדיקה מינימאלית, טען אחי הקטן והדוס שזה אסור. משך חודשים ארוכים הוא עיין בכל ספר אפשרי וניסה להוכיח את טענתו על גבי שולחן שבת. לבסוף נכנע לאחר שהר"מ שלו מהישיבה פסק שאין כל איסור.
גם לאחר שהוא נאלץ להודות שאין איסור הוא ימשיך ויטען ש"רוח לא נוחה" או כל קשקוש אחר.

 

חיידקי המחלה הם מוטציות שהתפתחו בעיקר ביהדות אירופה, וצברו תאוצה במקביל להתפתחות ההשכלה. חולי המחלה מפתחים רגישות למילה "מהדרין", מה שמעודד את היצרנים השונים לייצר "אקונומיקה כשרה למהדרין" וגם "אוטובוס למהדרין" ושאר שטויות חסרות בסיס הלכתי.

נגד מי שלא הולך בתלם, גם אם מגובה על ידי רבניו מופעלת מלחמת חורמה הכוללת בעיקר מודעות רחוב צועקות אלימות מילולית, ולעיתים אלימות פיזית. השמיטה היא רק דוגמה אחת - אם כי שם הופעלה אלימות פוליטית דווקא.

 

מי מכם לא נתקל בעיתונים במודעות שונות המציעות אפשרויות שונות מגוונות לעבוד מעט/מהבית/לא לעבוד בכלל ולקבל משכורת הגונה. אצלי, כמו אצל כל מי שיש לו הגיון כלכלי בסיסי מתחילות להידלק כל הנורות האדומות במוח - איפה הבלוף? איפה ה"קאטצ'"?.

 

התופעה נפוצה בעיתונות החרדית, לאור העובדה שהציבור הזה באופן גורף עני מסיבות חסרות-אחריות ידועות, אבל היא ממש לא בעיה של ציבור כזה או אחר.

 

עיקר התופעה היא המודעות הוותיקות על שיטות השיווק הרב-שכבתיות (או בשמן האחר: שיווק רשתי) הנפוצות בעיקר באינטרנט אבל גם במדיה הוותיקה. השיטה מבוססת על כך שהאדם הופך למשווק של מוצר, אותו הוא אמור למכור לחבריו וחברי-חבריו. בפועל - רוב המשתתפים (כשני שליש) יוצאים בהפסד, וגם משניאים על עצמם את חבריהם ומשפחתם שמאסו בהם בעקבות הלחץ לרכוש בשיטה.

 

בחודשים האחרונים נתקלתי בצהובון הדתי/חרדי של פ"ת ("השבוע בפתח תקווה"), כמו גם במקומות נוספים בסוג חדש של מודעות, הפעם עם בסיס כלכלי אמיתי - תפעול מכונות ממתקים. כמובן, כמו שהוכח בבית המשפט - לא כל עיסקה היא הצלחה, אבל בשיטה עצמה יש הגיון.

ילדים, כך כולם יודעים, הם קורבן קל יחסית ללחץ. רק תשימו מולם את הממתק והם ירוצו לקנות אותו (מכתב של אמא בפורום). זו הסיבה שלא מעט פרסומות מכוונות לקהל היעד של ילדים בני 3-4 ומעלה.

שימו להם מכונה של ממתקים מתחת לבית, ותראו איך שהם לא עומדים בפיתוי.

 

 

כמו שהחבר'ה של פעמונים יודעים להסביר - אין ארוחות חינם. הקניונים והמרכולים למינהם דואגים היטב לתכנן את המקום כך שתקנו כמה שיותר ותשלמו על המזגן ועל החניה - ולא תסתפקו רק בלחם וחלב.

לא סתם הם ממקמים את הממתקים נמוך (בשביל הילד הבוכה), ומחביאים את הלחם והחלב עמוק עמוק בפנים. לא סתם הם שופכים הררי של נייר ודיו בפרסומות בצד שמאל של העיתון (תפתחו עיתון או ספר ותראו שהעמוד השמאלי הוא הדבר הראשון שאתם רואים).

 

 

אין ארוחות חינם.