מה שעושים בשביל להגיע

חבורה משופשפת ומחוספסת שמכירה, שחוותה. קבוצה המוכנה לעשות את הצעד הראשון בלקרב. להתקרב
טעיתי, נתחיל בכך.
לפני כשנה וחצי, ב-15.3.07, לאחר כנס שליחי בני עקיבא בארה"ב שהתקיים בבוסטון, העלתי על המקלדת התרשמות. על אף מיילי תגובה זעופים האמנתי באמת ובתמים באותו רעיון.
בזמנו כתבתי על השליחים דאז שהם אינם חוד החנית בעוד שנדמה כאילו החבר'ה הטובים אינם יוצאים לשליחות.
החבר'ה הטובים מן הישיבה.

כבר מספר חודשים שאני מנסה להבחין ולנגד, להעמיד אלו מול אלו ולהשוות.
מתסכל להרגיש בתשובה מבעד למסך ערפל, לדעת שישנה אך בשל אינטואציה פנימית. הפוך בה והפוך בה דכולא בה ובאמת, ללא שום סיבה מהותית מלבד התעסקות מתמדת, הערפל מתבהר.

להסביר בין גאל ישראל לשמונה עשרה.
להכריז על מספר העמוד בזמן שהשאר מתיישרים לקדושה.
להעביר שיעור שלם כשמולך יושבת בחורה בחולצה קצרצרה ומכנסוני ג'ינס.
לכבד ולא לדחוק בתלמיד שאינו מוכן להניח תפילין ולפתוח סידור.
אני מדמיין את החבר'ה הטובים שלי, חברי לישיבה, וחושב איך הם היו מגיבים למצבים ששליח עומד בפניהם מידי יום.


לומדים, יודעים, פועלים אבל בתוך הבועה. עובדים לפי הספר, מוקפים בקהילה. חמים וטעים. ספרים נפתחים, ריח של תורה באוויר. הלמדן יושב ועוסק, פותח וסוגר. חופר.
שלוף אותו החוצה, שגר אותו לקהילה קצת פחות קהילתית. עם פחות ניחוחות תורניים באטמוספירה. קורטוב קוצים ועגילים, קללות שועטות באוויר. דברים שהוא לא רואה, שלא רוצה. לא בריא.
תגיד לו להתחיל לעבוד, לעשות, להתרוצץ. תאמר לו להתקרב בשביל לקרב.
לא רוצה לפגוע באף אחד אך ספיקות עולים. מביט ונזכר בטהורים, אלו שבמדרגות הנעות מעלה משתדלים.
עלו נעלה.

עושה כמה צעדים לאחור, חוזר אל אותה קבוצה בבית הכנסת הבוסטוני. חיילים משוחררים מיחידות מעורבות, בנות שירות שעבדו עם תיכוניסטים, מספר קטן של בינישי"ם שאינם בהכרח מן השורה. חבורה משופשפת ומחוספסת שמכירה, שחוותה.
קבוצה המוכנה לעשות את הצעד הראשון בלקרב. להתקרב.
לנוע לקראת, אל מול מה שאחרים יחמקו ממנו. להלחם. להגיע אל המתרס השני ולהתחיל לעשות.

יהדות תיאורטית ויהדות מעשית.
אולי זהו ההבדל. שני כוחות קשורים אולם בעלי אחוזי שליטה שונים בכל אדם. אחדים תיאורטיים, אחרים מעשיים יותר.
גב אל גב. ארטילריה וחיילי קו קידמי.
ישראל ויעקב. האחד סרגל, השני מבין שאפשר לעקם פינות למען המטרה.
לעקוב, לעקוץ.

טעיתי, את צדקת

לעמוד לצידם וקצת לפחד. יודע שאם הרב היה רואה מה שאני עושה בשביל להגיע הוא היה מעט מוטרד. להתקדם עוד צעד, להתקשח. יודע שאם הרב היה רואה לאן מגיעים כשעושים הוא היה נרגע ומחייך.

דוגמא קטנה:

משיח, משיח, אממ... הלו משיח?

"יודע מה הרב? אני מתערב איתך על 20 שקל שהמשיח לא בא תוך חמש דקות. מתערבים?"
יום שישי 'בשבת מדריכים' שבו היו הישראלים מעבירים את פעולתם בנושא ציונות.
רק לפני דקות ספורות סיכמנו את הלימוד שקיימנו בחברותות, ובכך חתמנו את הפעולה. טיב פעולה נמדד במספר דרכים, אחת מהן היא באם אנשים נשארים וממשיכים להתעמת בסוגיה. נשארו, וגם היה על מה לדבר.

גווני הציונות היה הטופיק. מקורות שונים, חלקם תנכיי"ם אחרים עדכניים יותר. את המודרנים אנו נוטים לסווג אוטומטית כישראלים אבל, אם להודות, הם לא פחות יהודיים מהתנ"ך אולי רק בשל כך שלא נכתבו על ידי גויים. ולא בקדושה עסקינן.
השאלה שהתבקשה, וכן גם הועלתה, הינה - מה זו ציונות?
שוב משחקים בהגדרות.
אם מפרקים את המושג הסטיגמתי, ציונות, ניתן גם אפשר להבריג חסיד נטורי כרטא בכנפי ההגדרה. הרי אם ציונות זו הרגשת קשר לארץ הקויידש אזי גם "החסיד" הצועד עם ערבים בהפגנות נגד מדינת, רחמנא ליצלן, ישראל הוא ציוני. 


נשארים לשבת על האבנים ומתחילים לחפור. בשופל עולים מדינת ישראל וארץ ישראל, עם ישראל איכשהו צץ, מדינה חילונית מול אוטופיה שברירית של מדינת הלכה ושאר שיטות של אידיאלים.
לא כולנו לובשים את אותה הכיפה. לא כולנו חונכנו בישיבות בעלות השקפה דומה אבל בכל זאת מדברים. גם מקשיבים.
כאן, במקום בו חרדים מתפללים בבית כנסת של בני עקיבא. במקום בו חובשי כיפות שחורות וסרוגות עובדים בצוותא למען קירוב. במקום בו בקידוש לאחר תפילת שבת מוגש סושי. כנראה שכאן הדברים מתנהלים אביסלה אחרת. 

הרי אם אחד אומר הן בעוד השני אומר אין והמשיח צריך לסגור את הסיפור אז אחד מן השניים לא יריח כל כך טוב

אומרים את שלימדונו, מסבירים את שהסבירו לנו. יודעים שאנו צודקים מראש ולא ממש משנה מה הוא יגיד. נו שויין לפחות מדסקסים ברומו, זו כבר התחלה טובה.
בצל המחלוקות והניגוד שבהשקפות, באופן שכבר גובל בין אירוניה לאבסורד, כמעט תמיד יגיעו הצדדים לאותה נקודה משותפת. חוף המבטחים בהגות היהודית המתנצחת לדורותיה. המשיח.
לפתע, בפלאי פלאים, הקרב התורני מונח הצידה. הודנא, המשיח נכנס לסיפור. עכשיו הכל בסדר, הצדק (שלי) יבוא על כנו ואנו נחתם לחיים טובים וארוכים.
משיח, משיח, משיח.

קמעא לא ברור לי העניין, ואני מקווה שאני לא דורך בנקודות רגישות מידי, אך אם ישנה אמת אחת, ואכן ישנה, מישהו הולך לאכול אותה. הרי אם אחד אומר הן בעוד השני אומר אין והמשיח צריך לסגור את הסיפור אז אחד מן השניים לא יריח כל כך טוב.
"כשהמשיח יגיע יהיה טוב", הם חייכו.
למי? 


משיח, משיח, אממ... הלו משיח?
אף אחד לא יודע איך זה יהיה בסוף, ככה זה כשמשאירים לנו אלפי מטאפורות. מה גם שהאיך מועדף בהרבה על המתי המעיק. עד מתי?!
מקווה למשיח, ויחד עם זאת בכל פעם שהוא מצלצל סיפור מתלווה.

תיכון, ישובים מול הלוח. הרב של הכיתה השניה ממלא את מקום רבנו. מדברים על משיח. הוא הקדיש לא מעט לחשיבות הצפייה למשיח צידקנו. מתאר שאדם צריך להאמין שהמשיח יבוא כבר השנה, שאפילו יבוא עוד מחר. או אז ניגש אל החלון, צפה החוצה בשביל להמחיש ואמר- "להאמין שיבוא אפילו תוך חמש דקות".
הבדחן הכיתתי לא הסס לרגע וקפץ על המציאה.
חוף המבטחים בהגות היהודית המתנצחת לדורותיה. המשיח

"יודע מה הרב? אני מתערב איתך על 20 שקל שהמשיח לא בא תוך חמש דקות. מתערבים?".
כיתה שלמה השתתקה, מחכים לשמוע מה הרב יענה. האם יתערב.
הרב לא ענה, הוא התחמק ועבר הלאה. מותיר את הבדיחה בעיננו.

כשיבוא המשיח יהיה בסדר. עד אז אפשר להילחם, ולהאבק, להשמיץ ולזלזל. ניתן לבצע זאת בנימוס אפשר גם להוסיף חריף ולהזיע. מסעדת משיח אכול כפי יכולתך. אין להם את האישורים אבל אל דאגה אומרים שהפקח בדרך.
שיבוא.

איזה כיף להיות יהודי?

בטח. ברור לי שהייתי מתגייר. כלומר, למה לא להתגייר. אני די חושב שאני כמעט יודע שייתכן בהחלט שניראה לי שהייתי מתגייר. לא?
שבים מסופ"ש הכנה עם המדריכים, לקראת המחנה. מצפינים חזרה ליוהנסבורג. עצירה קטנה בבית ומשם נוסעים לנצל את שארית הסאנדיי לשופינג קטנטן. יום שלם ברכב, הולכים לאיבוד בכבישים אבל בסוף, ועם הרבה עזרה, מסתדרים. מנסים לשאוף אויר לפני עוד שבוע של עבודה. מנסים, לא יותר.

התפצלנו. ישיבת צוות נקבעה אצל אחת המשפחות. אנו, המאחרים, פנינו לאסוף את הפיצה שהחבר'ה הזמינו. שיר עולה באוטו, מתמלמל כדרך אגב מהשאריות של שבת.
"איזה כיף להיות יהודי.
או הו,
איזה כיף להיות יהודי".
לילה, אין על מה להסתכל. דבוקים לכסאות ברכב. משעמם, וכשמשעמם מדברים.
מה הוא מזמר, "מה כל כך כיף בלהיות יהודי?".
עדיין ברכב, לפחות משהו הדליק את האוירה.
"איך בכלל אפשר להיות גוי?...", אמרו, "אין לך תכלית, תפקיד, משמעות".
טוב, ניחמו, אחרי הכל הם לא אשמים שנולדו כך. מסכנים.


לפני מספר שנים התפרסמה כתבה בנוגע לגוי שרצה להתגייר. אדהכי והכי, הוא הגיע לרב אליהו אשר, למרבה הפלא, הורה לו שלא יתגייר אלא יקים ארגון למען גויים המקיימים את מצוות בני נח.
תכלית, משמעות.
גויים.


להיות גוי, להיות יהודי.
הדרכים בהם צעדו גויים אל הגיור מטריפים אותי בכל פעם מחדש. היא שמעה על כך והתעניינה. איכשהו הגיע אליה ספר שאחריו גמעה עוד עשרים ואז יום אחד ראתה בית כנסת ונכנסה. הוא שהחליט לחפור עמוק יותר ומצא.
כל פעם מחדש. אותו סיפור אבל שונה.

קשים גרים לישראל כספחת, דורש הרב חלבו.
זה קשה, זה מגרד, זה מציק. מעלה שאלה שאנו מעדיפים להתעלם ממנה. מה אם.
מה אם הייתי נולד גוי, האם הייתי מתגייר?
מה אם היו מגיעים אליי ואומרים שהיה להם איזה פאשלה קטנה ברישומים ואני בעצם, אההממ..., גוי?

שאלה קשה, מגרדת ומציקה אך עדיין מתנגנת. איזה כיף להיות יהודי?

בטח. ברור לי שהייתי מתגייר. כלומר, למה לא להתגייר. אני די חושב שאני כמעט יודע שייתכן בהחלט שניראה לי שהייתי מתגייר. לא?
הייתי מתגייר, נכון?
הייתי?

"אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי (אינני רוצה) לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבוא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי...".
חכמים היו מודעים לחשיבה זו של אותו "בטח" נמהר. של המצוות כמובן מאליו.

המחשבה רצה ואתה מתחיל לתהות, מה אם.
אם לא הייתי חייב בכל המצוות, בכל הפרטים.
אם לא הייתי גר בארץ, שונה בין יהודים אלא בחו"ל, ככולם. 
ההייתי מתחייב ליהדות?

פעם בפעם בה פוגש גר, שוב עולה השאלה. מנסה להבין. לעיתים מעיז ושואל. 
איך ולמה? כי את שהוא הבין אני עדיין לא הצלחתי להשיג.
שאלה קשה, מגרדת ומציקה אך עדיין מתנגנת.
איזה כיף להיות יהודי?
או הו
איזה כיף להיות יהודי?

אם קובי אוז היה יודע

אם קובי אוז היה יודע שאתמול, בכיתה, הוא היה איתנו בפעולה הראשונה.
אם הוא היה רואה את התלמידים יושבים ומאזינים לשיר שלו.
אם היה שומע אותם קוראים את התרגום של "יושבים בבית קפה" ודרכו לומדים על נקודה נוספת במציאות הישראלית.
מה היה מרגיש.

לא חושבים על כך כאשר מארגנים חומרים לשליחות, אבל ברגע שהכל מוכן קולטים שבתקליטורים שצרבנו יש כמה גי'גות טובות עם המדיה המעולה ביותר שיכולנו למצוא. שירים של להקות, ציורים של אומנים ידועים וכלה בסרטונים עצמאיים שהועלו ליוטיוב, שירים וסיפורים שכתבו חבר'ה צעירים.

אנשים יוצרים. לא תמיד מודעים לכך שבקצה אחר יושב שליח ונובר. בונה מערכים של פעולות. עוטף נקודות מהותיות במדיה שתתפוס את תשומת ליבם של החניכים.
ציטטות, תמונות, שירים, סרטונים, סיפורים. מכל הבא ליד.


יושבים בחצי מעגל. אחת התיכוניסטיות קוראת את תרגום השיר לכיתה, השאר עוקבים אחריה מן הדפים. מנהלים דיון קטן ומנתחים את המילים.
שקט. במשך דקה, כיתה שלימה דוממת ומאזינה לשיר בשפה אותה אינם יודעים.

דנים עם נוער בקצה אפריקה על שדרות.
צופים בקליפ, שמישהו הכין, העוסק באותה מציאות.
משמיעים את "צבע אדום" שאחר העלה לרשת.
מקשיבים לשיר של טיפקס.
מדברים על מודעות.
הלוואי והייתם אתם, היוצרים והעורכים, רואים לאן העשייה שלכם מגיעה ומה יכולה היא לחולל.

כלוב זהב

חתיכת מקום יוהנסבורג. עוני, פשע, גזענות, ודווקא פה אני מוצא עצמי נחשף לקהילה כה חזקה
מכללת אריאל, סיפריה. אני עובר על המדפים בעקבות ספר שהומלץ והפלאפון מצלצל. גברת על הקו עם תשובה שלילית לאחר הראיון שעברתי בשבוע שלפני. אין מקום במשלחות של הקיץ אבל ישמחו ליצור איתי קשר בשנה הבאה.
בעסה.
שבועיים לאחר מכן הפלאפון מצלצל. קידומת 02? אף אחד לא מתקשר אלי מירושלים. טלפון מהסוכנות, התפנה מקום לדרום אפריקה.
דרום אפריקה?!
כן, אני עונה, והסיפור התגלגל הלאה.

נוחתים ומתחילים ללמוד. במעט הניסיון מסן פרנסיסקו אני כבר יודע לאן לכוון, מה אני מחפש. לאט ובשקט, עם הרבה סבלנות אני מתחיל עם השאלות. אותם השאלות, אנשים שונים. אוסף כל שהייה, מקשיב לכל הסבר. מנסה לאתר את הניואנסים הקטנים שכל אדם מוסיף ומחסיר על מנת להשיג את התמונה המלאה.

חומות, תיל, גדרות חשמליים, מצלמות אבטחה. כלבים, שומרים פרטיים, אבטחה גלויה של צבא שכירים וסמויה של יהודים.
ברוכים הבאים לקהילה היהודית ביוהנסבורג. אני מרגיש שאני עושה עוול בכך שאני פותח ברע מאשר בטוב, ובהחלט יש הרבה טוב. פשוט רוצה להפטר מן המחשבות הללו. להוריד אותם מהאש שיתקררו.

יום חמישי, בוקר ראשון בדרא"פ, הוא אוסף אותנו אל המשרדים. שאלה כטריגר והסיפור מתחיל. לבסוף הוא אמר זאת. רציתי לשמוע את המילים ממנו, הוא הפוסע בנעליי המקומיים.
"אנחנו חיים בכלא".
מן המכונית אל הבית אל המכונית אל המשרד אל המכונית אל בית הכנסת אל המכונית אל הבית.
לא הולכים כך סתם ברחובות, מסוכן מידי.
לא עוצרים בלילה באדום. המשטרה אף מעלימה עין, גם הם יודעים שרמזור אדום הוא מתכון מעולה לשוד.

חומות, תיל, גדרות חשמליים, מצלמות אבטחה. כלבים, שומרים פרטיים, אבטחה גלויה של צבא שכירים וסמויה של יהודים. ברוכים הבאים לקהילה היהודית ביוהנסבורג

חוזרים אל המשרד לאחר שיעור נהיגה בצד שמאל של הכביש. הוא עוצר לומר שלום כאשר נכנסנו בשער, יוצא להביא את ארוחת הערב שהזמנו.
"אפשר להצטרף אליך?", שואל. גם ככה היינו אמורים לחכות לו לכשיחזור עם האוכל. לא היית לו בעיה, רק אמר שהוא עושה עצירה קטנה בדרך, נפגש עם חברים.
הוא מאנגליה ובדרך לא דרך מצא דרכו לדרא"פ. שני אורחים ברכב, אני מלפני יומיים והוא עם וותק של שנה. מספר מפי השמועה על העוני והשחיתות, מטבל בקורטוב פוליטיקה מקומית ועל חבורת הדיג' המדהימה אליה הצטרף.
סיפורים.

מתרווחים על הספה לאחר ארוחת שבת דשנה ומקשקשים. נפתחים קצת, צוחקים.
שיתפתי את אחת הבחורות במחשבה שנשאתי עוד מהארץ. כיצד היו הילדים מגיבים אם היה מגיע שליח אתיופי? אותם ילדים שלהם משרתת השוטפת כלים ועושה כביסה.
תשובה היית מונחת על הלשון. היא הססה לרגע וצחקה.
"איך היו מתייחסים אליו?" דחקתי.
"זה היה מוזר אבל אני חושבת שזה היה בסדר".
פוליטיקלי קורקט, בחורה חכמה.
הזדמנות שניה הגיע כעבור דקה.
"הם שווים לא? שחורים ולבנים".
"כן הם שווים...", לא היה לה נח עם השאלה, "... אבל יש הבדל".

חתיכת מקום יוהנסבורג. עוני, פשע, גזענות, ודווקא פה אני מוצא עצמי נחשף לקהילה כה חזקה. בתי כנסת של 2000 מקומות ישיבה המתמלאים בשישי בערב. סעודות שבת. זהות.
בכל שנה כ40 עד 50, בנים ובנות, נשלחים ללמוד בארץ וחוזרים עם עברית. צוותים ומסגרות מקצועיים שכל מטרתם היא חיזוק הזהות היהודית.

קהילה עשירה, בתים פרטיים וחצרות. מכוניות. אנשים יפים וטובים עם חיי קהילה מגובשים ומנגד גדרות, צבא מאבטחים ועשרות סיפורים של תקיפות ואקדחים שנשלפים.