3 שנים אחרי הגירוש השאלות עדיין נוקבות

3 שנים עברו מאז הגירוש וההרס של היישובים הפורחים בגוש קטיף וצפון השומרון. החורבן האכזרי בוצע בידי אחים. אמנם היוזמים לא היו מהמחנה הדתי, אבל מתוך המחנה היו כאלה ששיתפו פעולה עם כוחות ההרס. לא, הם לא רצו בחורבן היישובים, אלא שעל פי האידיאולוגיה שלהם, אסור שננצח את צה"ל ונמנע את הגירוש. יש אידיאולוגיה הגורסת שיש להחלטה שהתקבלה בידי ממשלת ישראל תוקף (כי זה מבטא את רצון העם) למרות שההחלטה נוגדת באופן מוחלט את התורה ורצון ה'. 

אישית אני לא מבין גישה כזאת. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים ג"ט) שמלך שגזר לבצע מעשה נגד התורה שאין שומעים לו: "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה--הרי זה פטור:  דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין.  ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו". 

במסגרת הדיון הפנימי על הגישה הנכונה לגבי ביצוע פשעים בשם החוק ובשם הציות כחייל, אני מצרף כאן מכתב שפרסם הרב שלמה אבינר לאחר הגירוש ותגובתו של אביאל טוקר שגורש מנצר חזני.

כל אחד יוכל להביע את דעתו לכאן ולכאן ולהביא מקורות מהתורה וכו' כדי להוכיח את עמדתו. אני מבקש שכל תגובה תהיה עניינית ותתיחס לסוגיה עצמה ולא תהיה התקפה אישית על מישהו.

מכתבו של חייל - הרב שלמה אבינר
(מעייני הישועה גליון פר' חיי שרה)

אני לא ציוני, כך התבשרתי אתמול. למה? כי השתתפתי בפינוי. חשבתי על זה כל הלילה, האם באמת אני כזה?

דווקא חשבתי שאני ציוני. עדנה אשתי טוענת שאני ציוני מדי. מידי פעם היא אומרת לי: "עזוב את הצבא, קובי, תרמת די. אתה חוזר רק לשבתות ונרדם לי על השולחן, ולפעמים גם בשבת מקומך ריק, ולי ריק בנשמה. כל פעם שמודיעים בחדשות שנפגעו כוחותינו, אני רועדת מפחד. אנא ממך, קובי, עזוב את הצבא, יש לך מקצוע טוב, אנא ממך, קובי...".

אז אני ניגש למפקד שלי והוא עונה לי: "קובי, זו החלטה שלך. אני לא אמנע בעדך. אבל אני צריך אותך כאן. גם אני לא רואה את אשתי ואת ילדי".

אז מה יש לי לענות לו?

ופתאום אני לא ציוני. נכון, השתתפתי בפינוי. אמרו לי "סרב פקודה!" אני לא מסרב פקודה! נקודה. כך אפשר לסגור את הצבא.
ופתאום אני לא ציוני. נכון, השתתפתי בפינוי. אמרו לי "סרב פקודה!" אני לא מסרב פקודה! נקודה. כך אפשר לסגור את הצבא. היו רבנים שאמרו לי "אתה לא יכול!" ומה אעשה ויכולתי. כאב לי מאוד הלב על החבר'ה האלה, אבל יכולתי, ולא אעשה שקר בנפשי כלפי מפקדי. יש רבנים שאמרו "תפנה, אבל בדמעות" - זה מה שעשיתי, כאב לי מאוד בתוכי ובכיתי, לא בגלל הרבנים, אלא מפני שכך הרגשתי. אז הרבנים האלה לא ציונים?! ועוד יש גם רבנים שאמרו: "אתה מפנה וזהו".

על כל פנים, טוב לדעת שאני לא ציוני, זו כבר התקדמות, כי לפני שבוע, התבשרתי שאני "ערב–רב". מה זה "ערב–רב"? - גוי כזה. אני גוי?? אבל אמא שלי יהודייה, וסבא שלה היה רב. אני כבר לא מבין כלום. הסבירו לי שזה עניין עמוק, עניין של נשמות, ולא פלא שאני לא מבין.

על כל פנים, כיוון שהשתתפתי בפינוי אני "ערב–רב" וגם "מוסר" - עוד סוג כזה...

אך לאור תרומתי בכל זאת לצה"ל - קיבלתי הנחה, שלא יהרגו אותי. רק לא אקבל עלייה לתורה ולא אהיה שליח ציבור, גם ביום השנה של הורי. עכשיו לפחות אני יהודי, אבל אני לא ציוני. זה ממש לא נעים להיות לא–ציוני. כל הלילה שכבתי במארב ליד התנחלות עקב התראה מודיעינית לפיגוע חבלני ובבוקר נכנסתי למכולת כדי לקנות משהו לשתות. אמרו לי כמה אנשים: "אתה מכוחות הגירוש, ומעורר אצלנו בוז ושאט נפש". ויתרתי על המשקה ושתיתי תה פושר עם החבר'ה מן המארב. דווקא טעים. אך אני אשם, הרי כבר הזהירו אותי שיש אנשים שלא יכולים יותר לראות את המדים הירוקים. אמרתי לכם שלא אעשה שקר בנפשי, אני בעד הפינוי. אני חושב שזה היה בסך הכול לטובת המדינה, לטובת האומה ולטובת הציונות. שמעתם על הרצל? הוא היה בעד הקמת מדינת ישראל באוגנדה ומחיקת כל יישוב ארץ–ישראלי. אז הוא לא ציוני?! אלא הוא פחד משואה ורצה שמהר תהיה לנו מדינה. לצערנו... גם המזרחי תמך בהצעת אוגנדה. אז הם לא ציונים?! כבר עשר שנים אני משרת בצבא, פעמיים נפצעתי קשה ובפעם השלישית פרפרתי בין חיים למוות, נדמה לי שאני ציוני יותר מאלה שאומרים שאני לא ציוני.

אגיד לכם. עברתי דברים קשים מאוד בצבא, אבל כשאומרים לי שאני לא ציוני - זה קשה לי מכל. יש לי חייל שיש לו חברה, או ארוסה, אני לא זוכר בדיוק, שאמרה לו: "השתתפת בגירוש, אני לא מתחתנת אתך, אני מתנתקת ממך". מסכן הוא ומסכנה היא. עדנה'לה שלי, את לא תעזבי אותי, נכון? אם תעזבי אותי אשאר עם החבר'ה של המארב, הם מעריכים אותי ואוהבים אותי. ובעצם, אם אני לא ציוני, אז אולי אעזוב את הארץ. סליחה, נסחפתי. כי כואב לי. כי אני דווקא אוהב כל יהודי ויהודי, גם אם אני לא מסכים אתו ונדמה לי שהוא הורס את המדינה. אז למה לא מתייחסים אלי באותה צורה? באמת חבר'ה, אתם אומרים עלי שאני לא ציוני?!

השתבשה עליכם דעתכם?

כי בגדת בנו - מכתב תשובה למכתבו של הרב אבינר
מאת אביאל טוקר (נצר חזני)
 
צר לי אבל לא מצאתי בליבי רחמים עליך.

השתתפת בגרוש יהודים מאדמתם אמהות,אלמנות יתומים,הרס משפחות,הוצאת מתים מקבריהם.

אתה שותף באחריות לכך שאשתי בוכה בלילות שבני הקטן מרטיב בשנתו, שביתי חרב ושבית הכנסת היקר שלנו מחולל על ידי רוצחים.
אתה שותף באחריות לכך שאשתי בוכה בלילות שבני הקטן מרטיב בשנתו, שביתי חרב ושבית הכנסת היקר שלנו מחולל על ידי רוצחים.

אתה שותף להוצאת עצמותיו של יוחנן חברי הטוב שנפל באסון השייטת ולכך שאמו נאלצה למות אותו מחדש ולהוצאת גופתו של דודי, אחיו היחיד של אבי, מקברו ולדמעות הצער ולזעקות הכאב שליוו אותנו.

גם אני שכבתי במארבים, גם אני איבדתי חברים בלבנון, ארבעה מחברי במושב נרצחו בפיגועי טרור בגוש, האם זה עצר מישהו מלגרש אותי? האם זה עצר אותך?

גם אם אתה חושב שהגרוש עשה טוב למדינה האם אתה מסכים עם השחיתות? אתה מסכים לרשעות? לרוע? לגזל? להשפלה?

בגדת בנו! ואם היו רבנים שאמרו "תפנה אבל בדמעות" אזי גם הם בגדו בנו!

אל תתכסה בעלה התאנה הצבאי, בציונות, בסדר אתה ציוני, עכשיו הכל בסדר?

אתה סיימת את תפקידך ביום הגירוש, אצלנו הסיוט רק החל, בלי בית בלי עבודה, עם מעט מאוד כבוד עצמי, עם משפחה שבורה, וקהילה במצוקה, עם חברת מושב שבעלה "נפטר" מהתקף לב חודש אחרי הגירוש,עם אנשים תמימים שנתנו את כל חייהם לארץ הזאת שחינכו את ילדיהם למסור את נפשם למענה ועכשיו הם עומדים חסרי אונים מבוגרים שבורים ומאוכזבים, אינם יודעים מהיכן להתחיל ומהיכן לשאוב את הכוח להתחיל מחדש.

כן אחרי 12 שנות מילואים גם אני אינני מסוגל ללבוש מדים! החיילים שגירשו אותנו לבשו מדי צה"ל מעוטרים במגני דוד ,אז כן גם המגן דוד עושה לי היום כאב בטן. זה לא בסדר, זה לא חינוכי. הלוואי שזה יעבור אבל בזכותך ושכמותך זה המצב. אין לי מושג איך להסביר לילדים הקטנים שלי שראו הכול את זה ואיך לדאוג שימשיכו לאהוב את הצבא ואת המדינה, אבל אולי כשיכאב קצת פחות וכשנמצא מרגוע לנפשנו נמצא לזה פיתרון .

השאלה אינה אם אתה ציוני. אלא האם אתה בן אדם.
אז אתה מבין? השאלה אינה אם אתה ציוני. אלא האם אתה בן אדם. האם תוכל להסביר לבן שלך למה השתתפת בגרוש יהודים ובהרס משפחות כשידעת שהאיש שמוביל את זה מושחת  ובנו פושע .

וגם הבכי שבכית לא יעמוד מול דמעות אמהות וילדים, ומול מבטם המושפל של גברים גאים ששברו את רוחם.

אז תסלח לי אם ליבי לא נצבט על כך שאינך מקבל עליה בשבת ואם העליבו אותך במכולת אבל הבכי של אשתי בלילות מטריד אותי הרבה יותר.

אני נגד אלימות  מכל סוג שהוא ,אבל אין בי רחמים עליך.רק כעס והרבה הרבה עצב.    

אינך מתחרט על שעשית ואני שמח שאינך מבקש אפילו סליחה,ובכך חוסך ממני את ההתלבטות האם לסלוח לך.

אביאל טוקר אבא של נעם דן ואלעד

נצר חזני [זמנית בחיספין]

--------------

להלן וידאו ובו בירור הלכתי לגבי נושאים הנוגעים לגירוש. (העבר קישור לבלוג הזה לחברים).

ההילולא לקונטאר באוניברסיטת חיפה

כל היהודים במדינת ישראל טולטלו מאירועי עסקת השבויים עם החיזבאללה, ולא משנה אם היו בעד העסקה או נגד. מה שבטוח הוא שתגובתם של ערביי 48' וערביי 67' לעסקה היא סוגיה שכדאי להתיחס אליה. ערוץ 7 דווח על כך שערבים בעזה חילקו סוכריות ברחובות העיר כשהחיזבאללה הציג את הארונות של אלדד רגב ואודי גולדווסר. הישראלי הממוצע כבר התחיל להבין שערביי עזה הם אויבי העם היהודי. ומה לגבי ערביי 48'?

לפני כמה ימים קיבלתי אימייל מסטודנט יהודי שמספר שסטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה חילקו ממתקים, פיתות ובלונים בקמפוס כדי להביע את שמחתם בשחרור המחבל סמיר קונטאר והצלחת החזיבאללה. צורפו לאימייל תמונות של חלוקת הממתקים, ואני מציג אותן כאן ביחד עם המכתב שקיבלתי.

לא כך דמיינו את חזרתם של חיילנו אהוד גולדווסר ואלדד רגב. אך מעבר לכך לא האמנו שבמוסד אקדמאי במדינת ישראל=אוניברסיטת חיפה בזמן החזרת גופותיהם של יקירנו לשטחי הארץ יחולקו ממתקים פיתות ובלונים ע"י הסטודנטים הערבים ומעל הכל יחלקו תמונות מיד ליד של הרוצח השפל סמיר קונטר.

"תא התקווה" מזועזע, כועס וחרד לנוכח מקרה זה שהתרחש אתמול.(מצ"ב תמונות). זוהי עליית מדרגה נוספת מיני רבות של ההסתה החמורה המתנהלת יום יום נגד המדינה בשטח האונ' ע"י התאים והסטונדטים הערבים.

אני יכולה להעיד שמרגע היכנסי להאונ' אתמול עסקתי בטלפונים לכלי התקשורת על מנת שידווחו על הנושא הכאוב והמזעזע אך לצערי רובם העדיפו לפרסם דברים אחרים, רק ערוץ 9 שהעלה אותי לשידור על קו הטלפון על מנת שאעיד על הנושא מצא לנכון לשדר את העניין בהרחבה...

מיכל מנין
תא התקווה
אוניברסיטת חיפה

בעקבות גלויי השמחה של ערבים באוניברסיטה, ביקשו סטודנטים יהודים רשות להביע את מחאתם נגד התופעה החמורה הזאת, אך לדבריהם הנהלת האוניברסיטה מונעת מהם לחלק חומר הסברה. הנה הדיווח על כך בערוץ 7:

סטודנטים באוניברסיטת חיפה ביקשו מהנהלת האוניברסיטה לערוך קמפיין כנגד הילולות השמחה שערכו לטענתם סטונדטים ערבים באוניברסיטה ביום רביעי לרגל שחרור קונטאר. הנהלת האוניברסיטה סרבה לאשר את חלוקת המודעות.

מיכל מניין, יו"ר תא 'התקווה' באוניברסיטת חיפה אומרת כי במקביל אישרה האוניברסיטה לסטודנטים לחלק מודעות על האירוע בבילעין והסתה נגד הכיבוש.

"רצינו להקים קול צעקה על מה שקרה ביום רביעי באוניברסיטה אך יש מגמה ברורה באוניברסיטה של סתימת פיות, הדיקן טען שההנהלה לא אישרה וניסו לדחות אותנו עד שזה יהיה לא רלוונטי", אמרה מניין

מה אתם חושבים על זה? אולי מישהו מאוניברסיטת חיפה רוצה להוסיף (אפשר בתגובות).

מי יעצור את הרכבת הדוהרת?

אני מתנצל אם הדברים הבאים יהיו יותר רלוונטים לגברים מאשר לנשים, אבל אני חושב שהדברים חשובים מספיק כדי להצדיק זאת וגם הנשים יכולות להזדהות עם הרעיונות ולחזק את הגברים בנושא כאוב זה.

נאמר בנוסח של תפילת שחרית "יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה... וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בשירה ובזימרה ומברכים ומשבחים ומפארים...וכולם נותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה..."

מה זה להתפלל בנחת רוח? לא בעצבנות!

בשפה ברורה - באו נהיה ריאליים. לרובנו אי אפשר לדבר במהירות האור וגם להוציא מילים ברורות מהפה.

ובנעימה -- אולי הכוונה במנגינה. האם אתה מכירים שירים ששרים אותם כאחוזי אטרף? זה נקרא ובנעימה?!

מקדש ישראל וראשי חודשים

כמעט בכל ראש חודש יש לי קושי גדול בתפילת שחרית. אתם בטח תוהים למה. אז אגלה לכם. בראש חודש חז"ל חיברו תפילות כאלה שאמורות לנסך בנו אחדות ושמחה ותחושות אלו ילוו אותנו במשך כל החודש (הלוואי!).

אבל בדיוק אז קורה הדבר הלא צפוי. דווקא אז מזמינים מישהו שהוא מתפלל "הלל" כאילו הוא הקטר של רכבת אקספרס. במקום להוביל את השירה המרגשת הזאת של דוד המלך אל ה', הוא לוחץ על דוושת הגז, ואתה מרגיש שאתה בקושי יכול להוציא את המילים מהפה במהירות כזאת. אתה חש שכל הפסוקים המדהימים הללו שיכלו לרגש אותך אתה עובר אותם כמו שהרכבת דוהרת על מסילות הברזל. כולם מרגישים את העצבנות באוויר, כולם מנסים להדביק את הקצב.

איך במצב הזה אדם יכול להתרומם אל אהבת ה'? אל יראת ה'? אל ההודיה אל ה', שזהו הלוז של ההלל?!

טוב -- סיימנו את הלל. אנו בקושי מצליחים להירגע לאחר המרוץ הזה, ועכשיו הגיע הזמן לקריאת התורה. אבל מחכה לנו "הפתעה" לא נעימה. הגבאי היקר שלנו מזמין עוד בעל מהיר-שפתיים לקרוא בתורה. אמנם לפעמים מתמלא התפעלות -- איך ילוד אשה מסוגל להוציא מפיו את כל הברות המילים עם השלד של המנגינה בזריזות כזאת, אבל מי ביקש תעלולים או ביצועים מדהימים?! האם זה היחס הנכון אל תורת ה' תמימה שלדברי חז"ל את מילותיה צריכים לקרוא כמו אדם שמונה מרגליות יקרות?!

אספר סיפור מאלף באותו עניין מימי כאברך. פעם דיברתי עם אחד הר"מים שלי, הרב דוד פוקס מבית וגן, ושטחתי לפניו את צערי לגבי מהירות התפילה. הוא סיפר לי שכשימש מחנך בבית ספר הוא יזם תרגיל חינוכי עבור התלמידים שלו בנושא היחס אל התפילה. הוא חילק את תלמידיו לקבוצות קטנות וביקש מכל קבוצה לנסח אגרת באורך X מילים לנשיא ארה"ב. כל קבוצה מינתה דובר שיקרא את האגרת בפני כולם כאילו הוא קורא אותה בפני הנשיא עצמו. לאחר שהכיתה סיימה את התרגיל, אמר להם הרב פוקס כך: "אותן אגרות שנסחתם הן אותו אורך בדיוק כמו 'אשרי' שאומרים בתחילת מנחה. מדדתי את זמן שלוקח לכם לומר 'אשרי' לעומת הזמן של קריאת האגרות. את האגרות אמרתם במתינות כפי שצריך לדבר בפני שליט ומושל, אבל את "אשרי" אתם אומרים בחטף". "ראוי", אמר הרב פוקס, "שתזכרו שאת 'אשרי' אתם אומרים לפני מלך, מלכי המלכים!".

חזרה לראש חודש שלנו. אחרי קריאת התורה אומרים "אשרי" ו"ובא לציון גואל", קדיש ומיד אח"כ תפילת העמידה של מוסף. עכשיו לשאלה הקשה לכולכם --  לאחר קדיש כולם צריכים לחלוץ את התפילין לפני מוסף. כמה מכם מצליחים לפני ששליח הציבור דופק על הסטנדר ומתחיל את תפילת מוסף? הא אדון שליח! האם אנו לא אמורים להתחיל ביחד?!

שימו לב שהציבור מתמודד עם הבעיה הזאת בדרכים מגוונות:

כת א' - מהר אחרי קריאת התורה ניגשים לתיק התפילין וחולצים אותן. זה לא טוב כי לא אמורים לחלוץ את התפילין עד לאחר סיום כל התפילה "ובא לציון גואל".

כת ב': אלה יחלצו את התפילו לאחר ובא לציון, אבל ישאירו את התפילין "זרוקים" על הספסל.

כת ג': יקוב הדין את ההר. אנשי הגישה הזאת רוצים לקפל את התפילין כמו בן אדם מבלי לעשות קיצורי דרך. אבל כשהם מסיימים לקפל ומתחילים תפילת העמידה, שליח הציבור ושאר "החלוצים" כבר עמוק בתוך התפילה.

מה שבטוח מכל הסיפור הזה הוא שברוב המקרים הציבור אינו מתחיל ביחד את מוסף. האם זה מה שאמור להיות?! האם באנו ביחד להתפלל כמניין ביחד או שכוונתנו היא רק להתפלל עשרה יהודים באותו חדר אבל בלי קשר בינינו? תארו לעצמכם אם היינו מחכים עוד דקה וחצי לפני תחילת תפילת מוסף. כולם היו מקפלים בנחת את התפילין שלהם. כולם היו רגועים יותר, וכולם היו ניגשים ביחד לתפילת העמידה של מוסף. לא שווה לחכות דקה וחצי בשביל הרווח הגדול הזה?

יש כאלה שיגידו 'למה שאחכה להם?'. אתן תשובה מחג הסוכות: מן הדין, מיד אחרי סוכות היינו צריכים להתחיל לבקש גשם עבור גידולי החקלאות (ותן טל ומטר לברכה). אבל חז"ל עיכבו את בקשת הגשם בתפילת העמידה במשך שבועיים עד ז' בחשוון. וכל זה כי חז"ל רצו שנתחשב באחינו שגרים רחוק מירושלים שלא ירד עליהם גשם בדרכם הביתה. זהו ויתור גדול מאוד עבור מי שזרע ושתל ומחכה בכליון עיניים לגשם כדי שהגידולים שלו לא יתייבשו. מדוע זה לא נחשב טרחה דציבורא? כי זהו ביטוי מובהק של אהבת ישראל! אם אפשר לחכות שבועיים לגשם כי אנו דואגים לאחינו, ברור שנחכה דקה וחצי כדי שכולנו נספיק לקפל את התפילין ולהגיע למוסף ביחד.

תפילה במרוצה

לסיום, אני רוצה להביא בפניכם מקורות מתומצים שמצאתי בספר "אוסרי לגפן" שדן בשאלה מתי להתחיל חזרת הש"ץ. זה מלמד אותנו מה זה אהבת ישראל ואחדות ישראל, ואלה ערכים שצריכים להיות נר לרגלנו בתפילה:

והנה לשון השו"ע (קכ"ד א'): לאחר שסיימו הציבור תפילתן יחזר ש"ץ התפילה. ומשמע שצריך שכל הציבור יסיימו (אמנם אפשר להתעקש בזה דרובו ככולו). וברמ"א (בסעיף ג'): ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפיליתם, אין לש"ץ להמתין עליהם, ואפילו היו חשובי העיר. ואם נאמר שמספיק רוב ציבור, ק"ו אם נאמר שמספיק עשרה שסיימו, מאי קמ"ל שלא להמתין ליחידים שמאריכים, הא אפילו אינם מאריכים אין צורך להמתין להם, אלא שמע מינא שכל מי שאינו מאריך יותר מדי, צריך להמתין לו, ואם רוב הציבור מאריכים, גם צריך להמתין, אבל אם רק יחידים מאריכים, אין צריך להמתין להם.

ובזה יובנו דברי המגן אבהרם (ס"ק ז') דנהגו להמתין [להתחיל חזרת הש"ץ] על האב בית דין, כי רוב האנשים מתפללים במרוצה, נמצא היחידים המאריכים יפסידו קדושה אם לא יחכו לאב"ד. והכוונה דאינם מאריכים יותר מידי, רק מאריכים יותר מרוב הציבור שמתפלל במרוצה, אבל לא נחשב אריכות, רק נקרא תפילה מילה במילה, וכיצד נדע השיעור, לכן ממתינים לרב שהוא מסתמא מתפלל מילה במילה. ומוסיף המגן אברהם שאם אין שם רב, יש להמתין על המתפלל מילה במילה. ומבואר שאפילו יש כמה עשרות מתפללים, וכולם גמרו מפני שמתפללים במרוצה, ויש שם נער ירא שמים המתפלל מילה במילה, צריך להמתין לו, כדי שלא יפסיד קדושה. 

והנה אולי זה חומר למחשבה עבור אלה שמיד לאחר שמסיימים את תפילת העמידה תרים אחר עשרה הראשונים שסיימו גם הם, ואז הם קוראים לעבר שליח הציבור בקול גדול וסמכותי: "בכבוד!".

בזכות נערות צדקניות

כבר שנים שחלוצי הציבור הדתי-לאומי נלחמים נגד העוולות של מערכת המשפט הישראלי. אדיר זיק ז"ל היה אחד הראשונים שבדרכו האמתית תקף את המערכת הנכרית והמושחתת הזאת. בשבועות האחרונים אנו שומעים בהתפעלות על 7 הבנות האמיצות, בנות 14, שהן נחושות לא לכרוע ולא להשתחוות בפני המשפט האנטי-יהודי המעוות. הן מבינות היטב איך שהשלטון משתמש במערכת המשפט לדכא את העם היהודי ולפגוע בכל היקר לו.

רשימת הבגידות ארוכה וכואבת: ההתערבות של בג"צ בתהליכי גיור, החיוב לרשום זוג הומוסקסוליים כזוג נשוי, פסילת חוקי הכנסת, החיוב לאפשר לערבים להתיישב ביישובים יהודיים, וחותמת הגושפנקא שנתן בג"צ לגירוש 10,000 יהודים מבתיהם מגוש קטיף וצפון השומרון. מי לא זוכר כשבג"צ מנע מצה"ל להרוס מבנים על ציר כיסופים שמהם תקפו את אחינו על הכבישים?

על הדרך, אני מזמין את הקוראים להזכיר בתגובות עוד מקרים שבג"צ או מערכת המשפט פגעו בזכויות של העם היהודי. שלא נשכח ולא נסלח.

רובכם יודעים ש-7 הבנות שנעצרו בגבעת האור ליד בית אל סבלו מיחס מחפיר מצד המשטרה והשופטים (חוץ מהשופט הנעם סולברג זכור לטוב שהורה לשחרר אותן). ביום המצער, כשהובאו לתחנת המשטרה בבנימין, דרשו מהם להוריד את בגדיהם לצורך חיפוש (האם מחפשים אר. פי. ג'י? האם גלאי המתכת התקלקל?). כשסירבו, השוטרות אזקו אותן והורידו בכוח את בגדיהם. זו התנהגות בזויה כמו זו של הגרועים שבשונאינו.  

הבוקר קיבלתי עדכון מדובר ארגון "חוננו" לגבי המעשים הבלתי חוקיים והדורסניים של המשטרה. אפשר רק לקרוא את הדברים ולהתחזק בצורך להמשיך את דרכן של בנות גבעת האור הגבורות:

המשטרה המשיכה גם היום לפשוט על בתי הורי הקטינות ברחבי יהודה ושומרון ובצעד חמור, חסר תקדים ולא חוקי, נכנסה המשטרה גם לאולפנה בה לומדות הקטינות, בנסיון לחפש תמונות ולזהות את שלוש הבנות שעדיין נותרו בנווה תרצה.ראוי לציין שכניסת משטרה למוסד חינוכי ובמיוחד לצורך חיפוש דורשת אישור מיוחד שלא היה לשוטרים ולכן ע"פ עו"ד נפתלי וורצברג היא לא חוקית.בניגוד להודעת המשטרה ,באולפנה לקחו השוטרים את תמונות הקטינות.

בעקבות הלחץ הציבורי של הורי הבנות וארגונים שונים, הגישה הסנגוריה הציבורית עירעור לביהמ"ש המחוזי, על כך שהחלטתו של השופט סולברג מיום רביעי האחרון לא קוימה, ועדיין נותרו בנווה תרצה כ-3 קטינות.

איך אפשר לבקש מאזרחים לשמור חוק ולכבד את מערכת אכיפת החוק והמשפט אם המערכת עצמה מתעלמת מהחוק ודורסת ברגל גסה את זכויותיהם של האזרחים?! 

אם אסור למשטרה לחדור לשטח של בית ספר או אולפנה, אז אסור! אם השופט סולברג הורה לשחרר את כל הבנות, מי במשטרה מעיז לצפצף על הוראה זו?!

העמידה האיתנה של הבנות מעוררת גאווה לאומית גדולה והתמיכה בהן רחבה מאוד. הכפירה שלהן בסמכות המשפט הנכרי מזכירה לי את מעשיהם של אנשי המחתרות בזמן המנדט הבריטי. הלוחמים כפרו בליגיטימיות של שלטון המנדט וחוק המנדט כי הבריטים בגדו בתפקידם לסייע לנו בהקמת בית לאומי ובמקום זה מנעו עליית יהודים וסייעו לערבים לבוא לארץ ולפגוע בנו. לוחמי המחתרות היו עומדים במשפטים שניהלו נגדם והיו שרים "התקווה" או נואמים נאומים פטריוטיים נגד הכובש הבריטי. 

לצערנו הרב, הפכו ממשלות ישראל ומערכת המשפט בשנים האחרונות לאויבות למפעל הציוני ומנסות להצר את צעדי היהודים ולחזק את אויבינו הקמים עלינו.

אבל לא יעזור להם. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ! היום שוחררו שלוש בנות האחרונות מכלא תרצה. יש לשמוח שמחה גדולה על כך. יש לשמוח עוד יותר שהתברכנו בנוער מדהים והדור החדש הוא דור קומימיות ועוד נכונו לו ימים גדולים.

להלן סרטון קצר על הנערות הגיבורות. לדעתי כל אזרח בישראל, ובמיוחד הצעירים שתוכנו, צריכים לצפות בסרט הזה כדי ללמוד מה זה נחישות מול עריצות שלטונית. אם אתם מסכימים, העבירו קישור לבלוג הזה לחברים.

והנה ראיון בלעדי שבו מספרות הנערות על הנסיון של המשטרה לשבור את רוחן.

לא לממן את מחריבינו!

הנה ציטוט ממדור הספורט של ווי נט:

האם הרגשתם שיש משהו לא תקין בדיווח הזה? יש ויש! אבל רבים מקוראי העיתונות אינם מודעים לבעייה.

מי ביקש מאנשי ווי נט לציין שלדעתם השריקרות היו מכוערות? התשובה: אף אחד! אבל הם מנסים להשפיע על דעתם של קוראים בדרך שלא ירגישו בכך. רבים מקוראי החדשות אינם מרגישים במסרים דעתניים שמשחילים להם עיתוני השמאל לתוך הדיווחים החדשותיים. הכתב אמור היה לדווח שהיו שריקות. אם הוא חרוץ, הוא אמור לראיין אחד השורקים לשאול מדוע שרק. הוא לא היה חרוץ לעשות את זה, אבל היה סופר חרוץ להביא תגובות רבות מאלה שמגנים את השורקים.

העיתונאים השמאלנים משתמשים באופן מאסיבי בשיטה הזאת, וכפי שאמרתי, רוב הציבור אינו מרגיש שהעיתון או האתר מגויס לאג'דנה פוליטית.

אם תשאל עוברים ושבים ברחוב 'האם לערוץ 7 יש אג'נדה', רבים ישיבו, "בטח הם ימיניים, לאומיים". אבל תשאל אותם לגבי "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ", והם יגידו שאין להם נטיה פוליטית. זה כי אותם אנשים אינם מרגישים בשטיפת המוח שהם עוברים יום יום, שעה שעה באמצעות החדשות.

במיוחד בתקופת פסטיבל רבין מחדירים אנשי השמאל הבולשיביקי את דעותיהם הפוליטיות ועושים דה לגיטימטציה לכל מי שלא מיישר קו איתם. התקשורת השמאלנית "חוגגת" גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי, וכן, גם עושים "חול המועד" בין שני התאריכים. במשך הפסטיבל מנסים כלבי-השמירה-של-הדמוקרטיה לשדל את העם לפולחן רבין. אלילי התשקורת מראיינים זה אחר זה אנשים שמגנים כל תופעה וכל מחשבה שאינם לרוחם. הם לא טורחים להעלות לשידור מישהו שחושב אחרת. מקסימום הם ידברו עם איש "ימין" שגם הוא מגנה וגם הוא "לא יכול בלי רבין ז"ל" (תחשוב מה היה קורה לאיש ימין זה אם שכח לומר ז"ל...).

כל הזמן מדברים בתקשורת על כך שחייבים להמשיך את מורשת רבין. כמובן למנחילי מורשת רבין מעוניינים להעלים את העובדה שחלק ממורשת רבין הוא הפצצת אוניית האלטלנה ורצח יהודים שהיו על סיפונה או שקפצו לים, ההסכם שהוא חתם עם רב המחבלים ערפאת שייבא לארצנו אלפי מחבלים חמושים וכל תהליך אוסלו שגרם להירצחם של אלפי יהודים תמימים, האמירה שלו שהמתנגדיו בעם הם כפרופלרים בעיניו (זה שבר את סולידריות בעם).

מה שאני מציע הוא שכיון שהעיתונות הגדולה והעשירה מגויסת לאידיאולוגיה שמאלנית קיצונית, פוסט ציונית, ולפעמים גם אנטי יהודית, שלא נממן אותם ע"י קניית מנוי. והמשמעות המעשית היא שלא קונים ידיעות אחרונות, מעריב והארץ. כך נוכל לצמצם את המשאבים שיש להם לפגוע בכולנו. 

נושא קליל יותר :)

ראיתי סרטון פלאש יפה שרציתי לשתף איתכם. תהנו.