כלוב זהב

חתיכת מקום יוהנסבורג. עוני, פשע, גזענות, ודווקא פה אני מוצא עצמי נחשף לקהילה כה חזקה
מכללת אריאל, סיפריה. אני עובר על המדפים בעקבות ספר שהומלץ והפלאפון מצלצל. גברת על הקו עם תשובה שלילית לאחר הראיון שעברתי בשבוע שלפני. אין מקום במשלחות של הקיץ אבל ישמחו ליצור איתי קשר בשנה הבאה.
בעסה.
שבועיים לאחר מכן הפלאפון מצלצל. קידומת 02? אף אחד לא מתקשר אלי מירושלים. טלפון מהסוכנות, התפנה מקום לדרום אפריקה.
דרום אפריקה?!
כן, אני עונה, והסיפור התגלגל הלאה.

נוחתים ומתחילים ללמוד. במעט הניסיון מסן פרנסיסקו אני כבר יודע לאן לכוון, מה אני מחפש. לאט ובשקט, עם הרבה סבלנות אני מתחיל עם השאלות. אותם השאלות, אנשים שונים. אוסף כל שהייה, מקשיב לכל הסבר. מנסה לאתר את הניואנסים הקטנים שכל אדם מוסיף ומחסיר על מנת להשיג את התמונה המלאה.

חומות, תיל, גדרות חשמליים, מצלמות אבטחה. כלבים, שומרים פרטיים, אבטחה גלויה של צבא שכירים וסמויה של יהודים.
ברוכים הבאים לקהילה היהודית ביוהנסבורג. אני מרגיש שאני עושה עוול בכך שאני פותח ברע מאשר בטוב, ובהחלט יש הרבה טוב. פשוט רוצה להפטר מן המחשבות הללו. להוריד אותם מהאש שיתקררו.

יום חמישי, בוקר ראשון בדרא"פ, הוא אוסף אותנו אל המשרדים. שאלה כטריגר והסיפור מתחיל. לבסוף הוא אמר זאת. רציתי לשמוע את המילים ממנו, הוא הפוסע בנעליי המקומיים.
"אנחנו חיים בכלא".
מן המכונית אל הבית אל המכונית אל המשרד אל המכונית אל בית הכנסת אל המכונית אל הבית.
לא הולכים כך סתם ברחובות, מסוכן מידי.
לא עוצרים בלילה באדום. המשטרה אף מעלימה עין, גם הם יודעים שרמזור אדום הוא מתכון מעולה לשוד.

חומות, תיל, גדרות חשמליים, מצלמות אבטחה. כלבים, שומרים פרטיים, אבטחה גלויה של צבא שכירים וסמויה של יהודים. ברוכים הבאים לקהילה היהודית ביוהנסבורג

חוזרים אל המשרד לאחר שיעור נהיגה בצד שמאל של הכביש. הוא עוצר לומר שלום כאשר נכנסנו בשער, יוצא להביא את ארוחת הערב שהזמנו.
"אפשר להצטרף אליך?", שואל. גם ככה היינו אמורים לחכות לו לכשיחזור עם האוכל. לא היית לו בעיה, רק אמר שהוא עושה עצירה קטנה בדרך, נפגש עם חברים.
הוא מאנגליה ובדרך לא דרך מצא דרכו לדרא"פ. שני אורחים ברכב, אני מלפני יומיים והוא עם וותק של שנה. מספר מפי השמועה על העוני והשחיתות, מטבל בקורטוב פוליטיקה מקומית ועל חבורת הדיג' המדהימה אליה הצטרף.
סיפורים.

מתרווחים על הספה לאחר ארוחת שבת דשנה ומקשקשים. נפתחים קצת, צוחקים.
שיתפתי את אחת הבחורות במחשבה שנשאתי עוד מהארץ. כיצד היו הילדים מגיבים אם היה מגיע שליח אתיופי? אותם ילדים שלהם משרתת השוטפת כלים ועושה כביסה.
תשובה היית מונחת על הלשון. היא הססה לרגע וצחקה.
"איך היו מתייחסים אליו?" דחקתי.
"זה היה מוזר אבל אני חושבת שזה היה בסדר".
פוליטיקלי קורקט, בחורה חכמה.
הזדמנות שניה הגיע כעבור דקה.
"הם שווים לא? שחורים ולבנים".
"כן הם שווים...", לא היה לה נח עם השאלה, "... אבל יש הבדל".

חתיכת מקום יוהנסבורג. עוני, פשע, גזענות, ודווקא פה אני מוצא עצמי נחשף לקהילה כה חזקה. בתי כנסת של 2000 מקומות ישיבה המתמלאים בשישי בערב. סעודות שבת. זהות.
בכל שנה כ40 עד 50, בנים ובנות, נשלחים ללמוד בארץ וחוזרים עם עברית. צוותים ומסגרות מקצועיים שכל מטרתם היא חיזוק הזהות היהודית.

קהילה עשירה, בתים פרטיים וחצרות. מכוניות. אנשים יפים וטובים עם חיי קהילה מגובשים ומנגד גדרות, צבא מאבטחים ועשרות סיפורים של תקיפות ואקדחים שנשלפים.